המרצה לסוציולוגיה הציגה את תוצאות המחקרים שמצביעים על כך שהחרדים הם פלח האוכלוסייה המאושר ביותר ביחס לשאר חלקי החברה. הנתון הזה כנראה לא עבר למרצה חלק בגרון, שכן היא מיהרה להוסיף במלמול מבטל שווידאה שיישמע באוזני הסטודנטים: "טוב, זה לא שהם יכולים לומר משהו אחר". הסטודנטית ריבי אדלמן לא אהבה את מה ששמעה, אבל לא הצליחה לשלוף תשובה הולמת באותו רגע. זה מה שקרה לאדלמן גם בקורס אנתרופולוגיה, שבו נטען באוזניה כי איסור אכילת חזיר נולד כצורך אקולוגי בתקופה שבה היו עם ישראל נוודים במדבר, ואי אכילת החזיר, כמו גם הארנבת, אינם צו אלוקי אלא תוצאה של נסיבות סביבתיות.
אדלמן, סטודנטית שנה ב' למדעי החברה באוניברסיטה העברית בירושלים, נתקלה בסיטואציות הללו שוב ושוב במהלך שנת לימודיה הראשונה. היא בת 22, בוגרת אולפנת הרב בהר"ן, שעברה מסלול תורני עשיר בטרם הגיעה לאקדמיה – מכון אורה, מדרשת אוריה והמדרשה במצפה רמון מילאו את הרזומה שלה לפני שעברה בשערי האוניברסיטה. למרות כל המטען שהביאה איתה, ההתמודדות בתוככי הקמפוס הייתה קשה עד בלתי אפשרית: "במהלך השנה ראיתי יותר ויותר איך בקורסים מזכירים את הנקודה היהודית בצורה מזלזלת, מציגים טענות שנשמעות אובייקטיביות ומנומקות אבל סותרות את כל מה שאני מכירה על היהדות".
הדילמות היו לא רק מול המרצים, אלא גם מול ההוויה הסטודנטיאלית. כך למשל, מספרת אדלמן, כמה דקות לפני תחילת השיעור הזמינה אותה חברתה למסיבת חנוכה של אגודת הסטודנטים שבה מתקיימת חלוקת סופגניות. אלא שבמסיבה הזאת נחגג לא רק חג החנוכה אלא גם חג המולד, ובמקביל להדלקת החנוכייה מודלק גם עץ אשוח. "אני צריכה לקבל החלטה בזמן אמת תוך כמה שניות. מצד אחד החברות מזמינות לבוא, מוזר ולא נעים להישאר לבד, אני גם לא מצליחה להמציא תירוץ מתאים. ברור לי שזה לא מתאים לי, מצד שני אני לא רוצה לפגוע".
התלבטויות מהסוג הזה נקרו על דרכה לאורך כל הדרך, ואדלמן הבינה שיש פה חלל שחייב לקבל מענה. "בהרבה מקרים לא ידעתי איך לפעול, איך גם לנהוג לפי היהדות וגם לא לפגוע במי שסביבי. עולות שאלות בזמן אמת ואין לי יכולת להשיג רב תוך כמה שניות. וגם אם יש רב שאפשר להתקשר אליו, יש שאלות שעולות מתוך מה שנאמר לנו בשיעורים שלא כל רב יכול לענות עליהן, אלא מי שמצוי בשפה ובסגנון האקדמי. צריך לדבר בצורה אמפירית, מדידה, ביקורתית, לתת הוכחות. תשובה יפה לא תמיד מספיקה פה. הרגשתי שיש פה שאלות טובות שצריכות מענה מתאים".
אדלמן ביקשה להעביר את השנים הבאות באקדמיה כשהיא מוכנה לכתחילה לכל התמודדות, ולא לחיות מהיד לפה בפן הרוחני. היא גם קלטה הדים מהסביבה שאותתו לה שהיא אינה הדתייה היחידה שחשה את הצורך הזה. "הבנתי שמעבר לצורך לדעת לתת תשובות לשאלות שמתגלגלות לפתחנו, יש ביוזמה כזאת גם תועלת חברתית: אנחנו למשל שלוש דתיות יחידות בתוך קבוצה של מאה סטודנטים חילונים לסוציולוגיה. בכל פקולטה יש עוד הרבה דתיים בודדים ותלושים שמתמודדים לבד, בייחוד במדעי החברה והרוח. קשה מאוד להתמודד לבד, כך שאם אצור מסגרת תורנית משותפת לכולם זה ייתן גם חיזוק חברתי, נוכל להחליף חוויות וטיפים איך להתמודד ולחזק זה את זה".
היוזמה קרמה עור וגידים, ומזה חצי שנה מתקיימת תוכנית 'מדעורייתא', שבמסגרתה ניתן שיעור שבועי – כרגע דרך הזום – לסטודנטים דתיים באוניברסיטה העברית. בכל שבוע מעביר שיעור רב אחר, כזה שמצוי בחומר ומסוגל לתת תשובות מתאימות לאתגרי האקדמיה. ברשימת התפוצה של אדלמן לשיעורים הללו חברים כ־80 סטודנטים, והיא מבקשת להרחיב את המעגלים גם למוסדות אקדמיים נוספים. לדבריה, על אף שהשנה האקדמית מתנהלת בלמידה מרחוק, ההערות שנשמעות בקורסים ודורשות מענה עוברות גם דרך הזום, ולכן השיעורים הללו חיוניים.
מי שנתן גב, סיוע וליווי ליוזמה של אדלמן הוא 'איגוד בתי המדרש התורניים באקדמיה' והעומד בראשו שמוליק וינברגר. וינברגר הכיר במצוקת הסטודנטים הדתיים כבר לפני כשנה, והאיגוד בראשותו מעודד ומפתח יוזמות שיסייעו למסיימי הישיבות, המדרשות והחינוך הדתי בכלל לצלוח את שנות האקדמיה בלי לפגום בפן הרוחני. ביום שלישי כ"ה באדר מקיים האיגוד כנס וירטואלי שבו יוצגו מסלולים תורניים שונים שניתן לשלבם עם הלימודים האקדמיים והם מעניקים מעטפת רוחנית וחברתית. את הצורך העז מהשטח למענה תורני שכזה חש וינברגר היטב בהודעה שקיבל לאחרונה מסטודנט דתי בזו הלשון: "איפה אתם? איפה??? אני הולך ומתייבש מבפנים! הולך וקמל! איפה כל עולם היהדות? למה אף אחד לא עומד לצידי? מה ביקשתי, להיות יהודי כשר? העיקר עולם הישיבות מלא בסיסמאות, כשזה מגיע לפרקטיקה – כולם נעלמים". הסטודנט הזועק פנה לאיגוד והשתלב באחד מבתי המדרש הירושלמיים לסטודנטים. וינברגר ואיגוד בתי המדרש פועלים לכך שלא רק לסיפור הזה יהיה סוף טוב.
