הציונות הדתית, לצערנו, סובלת מנשירה גבוהה, מאוד לא פשוטה. פי כמה מאחינו החרדים. כשהלכו לבדוק איפה מתרחשת הנשירה, גילו שעולם האקדמיה הוא המקום שבו עיקר הנשירה מתרחשת.
נכון, יש בגיל קודם – זה תיכון, סוף תיכון. יש כאלה (בנים בעיקר) שזה בצבא. אבל העולם האקדמי הוא עולם שבו התרבות, החכמה, המדע, הסביבה, המעטפת, הם כל כך שונים והם כל כך זרים לעולמה של תורה, ששם רוב הנפילות מתרחשות.
'נפילות' אין הכוונה של פעם אחת, אלא ירידה לצערנו מן הדרך, עזיבת הקשר לתורה ולמצוות.
ולכן, אנחנו צריכים הרבה מחשבה, איך אנחנו מתייחסים לסוגיה הזאת, שהיא נקודת הכשל החריפה ביותר של החינוך שלנו, של היכולת להעביר את התורה שניתנה לנו מסיני לדורות הבאים, באופן שגם הנשמה שלהם תאיר. "מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך עד עולם".
להגיד שלא נלך לאקדמיה בכלל – שהעולם החרדי בחלקו דוחף לשם – זה כמובן לא פשוט, עד בלתי אפשרי. נכון שכשאדם מתלבט כי יש לו כמה אפשרויות, הוא צריך לקחת בחשבון את הסכנה שעומדת מולו, אבל אחרי כל הסכנות, לבנות חיים מנותקים לגמרי מהמדע העולמי, מהפרנסה, הפרנסה במדינת ישראל שעומדת על תבונה ועל הכשרה מקצועית, ולהיות אנשים עם עבודות פשוטות – זה רחוק מן הדעת. יחד עם זאת, אנחנו צריכים להכיר בסכנות הגדולות.
ולכן, מי שכבר הולך לאקדמיה, מי שכבר נמצא שם, בגלל צרכים – אמתיים או לפעמים גם לא, מדומים – חייב להכניס הרבה יותר תורה. צריך ללווֹת את התקופה הזאת בקישור לבית מדרש, בקישור לתלמידי חכמים, בקישור לנשים מחנכות מלוות, בקישור בעומק לב ונפש, לעשות את התורה עיקר ואת האקדמיה טפל. 'עיקר וטפל' זה לא עניין של זמן, זה עניין של קישור ושייכות.
ההכנסה של תורה לאקדמיה, למי שכבר נמצא שם, נועדה לא 'לקשט' את העולם האקדמי שבו אנחנו נמצאים, אלא להיות הלב, להיות העיקר, שממנו מתפשט האור גם לשאר, שהוא בוחן גם את כל הלימוד האקדמי: האם הוא כשר? עד כמה הוא מחובר לתורה? האם הוא עלול להפיל אותי? גם את הלימוד, גם את החברה, את המעטפת התרבותית.
ולא רק שאני צריך להיזהר מכשלונות. יש הרבה אנשים מסביבי, וזה זמן להאיר להם, לקרב אותם, להשפיע! וככל שאנחנו עוסקים בהשפעה יותר, ממילא זה גם פחות משפיע עלינו. יש בחסידות משפט: "חסיד יוצר סביבה". עיקר הבעיה באקדמיה זו האטמוספירה – אטמוספירה מלאה חכמה, תרבות עשירה, והרבה מאוד פעמים קלוקלת, לפחות בשוליים שלה…
ולכן, כשבאים לתוך האקדמיה, צריך ליצור סביבה, צריך ליצור אטמוספירה שמקרינה את התורה.
הגיע אלי תלמיד, אומר לי, 'אני הולך לאקדמיה, איך אני שומר על עצמי שם?'.
אמרתי לו: כשהיית בישיבה אני לא התערבתי איך אתה הולך, מה אתה מתלבש, איך אתה נראה, זה לא עיסוקי, בתור מחנך אני רוצה את הלב שלך לא את המלבושים שלך. אבל כשאתה הולך לשם אתה צריך לשדר שאתה שרוי בעולם אחר. תגדל פיאות, תתלבש כביני"ש, תֵרָאה אחרת, תפעל לכל דבר שבקדושה!
ויש לי עוד עצה אחת נפלאה – רבים הלכו בעצה הזאת והועילה להם מאוד מאוד – תגיד ברכות בקול רם. ברכות זה דבר שאנחנו פוגשים הרבה מאוד במהלך היום, וכשאדם אומר ברכה בקול רם כל הסביבה שלו מבינה שהוא אחוז ודבוק בתורה. ואם הוא מברך בכוונה, ואם הוא פונה ממש לה' יתברך – אז הוא אחוז ודבוק באלוקות! ואם הוא אומר את זה לא רק על 'שהכל' שכולם מכירים, אלא על 'בורא נפשות' (שזה פחות מפורסם להגיד בקול), 'על המחיה', וחוזר עוד פעם ועוד פעם – כל סביבתו מבינה וקורנת מהאור האלוקי שלו.
אני בעצמי ב"ה זכיתי להיות קשור למדרשת אוריה, מדרשה לבנות שלומדות את התואר האקדמי שלהם בהוראה במכללה לבנות ירושלים. אלו בנות שרוצות להוסיף תורה לשמה, ומעוניינות להגביר את הקשר שלהן הנפשי לתורה. וב"ה קיימות כיום עוד מסגרות רבות ונפלאות בכל רחבי הארץ לשילוב לימוד תורה במקביל ללימודים.
המסר שלי לכל אחד ואחת מהבוגרים שלנו, שכבר נמצא באקדמיה – תכניסו לשם אור של תורה, אור של קדושה, אור של דבקות אלוקית, אור של ברכה, אור של לימוד, אור של תפילה, הפצת התורה. תתאמצו להיות נתונים באטמוספירה שתקרין החוצה, וממילא לא תיתן לאטמוספירה – שעלולה לקלקל – להיכנס פנימה.
