בנאומו בפתיחת המכללה העברית בהר הצופים (לימים האוניברסיטה העברית) פסק הרב קוק את הפסוק הזה: "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ… אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ" (ישעיהו ס, ד–ה). שילוב בין חשש, פחד מכַווץ, לבין תחושה הופכית של הרחבת הלב מיטיב לתאר את התחושות במפגש שבין עולם בית המדרש לעולם האקדמיה ומה שהוא מציע. רוחב דעת, תכנים, כלים מקצועיים וכלי ביקורת הם בהחלט עושר שיש לאקדמיה להציע לכל הבא בשעריה, גם לבוגרת מדרשה, לבוגר ישיבה ולבוגרי החינוך הדתי. ואולם הדרך היחידה לצלוח את המפגש צליחה מיטבית היא לתחזק ללא הרף את האחיזה בעץ החיים ולהכניס לימוד קבוע לשגרת החיים. אתמקד בשלוש נקודות עיקריות שלכולן מענה אחד: שילוב תורה באקדמיה.
- אווירה
בלי קשר לתוכני הלימוד, האווירה באוניברסיטה שונה מאוד מהאווירה המוכרת משלבי החיים הקודמים ורחוקה עד מאוד מעולם בית המדרש. לא אחת השינוי והרפיון התורני נובעים מאווירה סוחפת וקלילה של סטודנטים וסטודנטיות צעירות הנפגשים בקמפוס. אין רע במפגש, אך חובה ליצור עוגנים חברתיים המטפחים את העולם התורני ואת החיבור לקודש. לימוד קבוע במדרשה או בבית מדרש יוצר חיבור חברתי ללא מאמץ נוסף. אווירה חמה, עוטפת, אירועי שיא ושגרה של מקום תורה בהכרח פועלים את פעולתם.
- דילמות, ערכים ותאוריות
לא פעם חוקרים ומרצים במחלקות למיניהן מציגים בביטחון תאוריות, תובנות וערכים העומדים בסתירה לערכי תורה. חיבור פעיל לבית מדרש יסייע בזיהוי הדילמות, בהעלאת שאלות כנה ורצינית ובמציאת אנשי תורה ורוח שיכולים להשתתף בתהליך בירור משמעותי. ללא חיבור אמיץ לא יהיה הסטודנט המצוי ער לדילמות אלא ישתה בצמא את החומר הנלמד כהלכה למשה מסיני. חוש הביקורת יתפתח רק דרך חיבור לתורה בחיים עצמם. יודגש: קשיים של אווירה ותרבות מתחזקים כשמדובר בתחומי אומנות, וגם שם המענה המרכזי זהה.
- הפריה בין עולמות
המפגש בין קודש לחול מפרה את כל אחד מהחלקים הנפגשים, פותח פתח להעמקה, ללמידה שונה, להפריה הדדית. כדי שהחיבור יהיה נכון יש לעסוק בבחינה מתמשכת של מה נכון לקחת פנימה אל עולמנו הדתי, מה לשלב וכיצד ומה להדוף. חיבור כזה לא יתרחש בלי חיבור איתן לבית המדרש בשנות האקדמיה. קשר ללימוד יעורר רצון לבחון מה היא עמדת ההלכה או המשפט העברי בסוגיות רלוונטיות לעיסוק האקדמי, ומתוך כך ישפיע גם על ההתנהלות בעתיד. השילוב ייצור דמויות של בוגרים המשלבים בין קודש לחול ואינם חיים בניתוק בין העולמות ובצמצום העולם הדתי לפרקטיקות (חשובות!) של עולם בית הכנסת, כשרות וימים טובים.
ואחרי ככלות הכול התורה היא סם חיים. אי אפשר להפסיק לאחוז בה, והכנסת תורה ללו"ז בקביעות בשלב שאחרי המדרשה והישיבה היא הדרך היחידה להתאמן על שילוב תורה בחיי המעשה, חיים אינטנסיביים עד מאה ועשרים. גם ללא האתגרים הנ"ל החובה הדתית המרכזית היא להיות עובדי ה' ובתנועה מתמדת של התקדמות. פירושו של דבר, ההתקדמות התורנית חייבת להלום את ההתקדמות המקצועית. אחרת נחטא למטרת חיינו: להיות עובדי ה' בכל עשייתנו.
וכפי שהכריע הרב קוק, ללא הכרה בחששות וללא מילוי המצברים לא תצלח המשימה: "רק מאלה אשר ישבו לבטח במבצרים הפנימיים שלנו, באהלי התורה, בקדושת המצוה והחקה, וגם מאלה אשר אמנם קבלו וגם נתנו, הוציאו וגם הכניסו ערכים ומושגים על ידי השביל הרוחני הממצע בין ישראל לעמים, אבל היחס שלהם למהלך הזה לא היה רק בצורה של רוחב לב, כי אם גם הפחד נלוה אצלם אל רוחב לב וחדות הרוח אשר באו מעוצם החזון הגדול של המון ים אשר לחיל גויים, מאלה יצאו כל אלה כחות היצירה".
בהצלחה!
