אחרי שנים שבהן נאלצו תלמידי ישיבות להתמודד בכוחות עצמם עם היציאה המורכבת אל עולם האוניברסיטאות החילוני, שורת מפגשים שערכו ראשי ישיבות ומחנכים מסמנת את שינוי התפיסה באשר לאחריות המוסדות כלפיהם
כל מעבר ממערכת החינוך הדתית אל האקדמיה מביא איתו התמודדות, אך כשמדובר במעבר לאחת מהאוניברסיטאות, שבהן הסביבה מעורבת וחילונית יותר, הוא נעשה חד ומאתגר הרבה יותר. אלפי סטודנטים וסטודנטיות דתיים באוניברסיטאות חווים התמודדות רוחנית לא פשוטה בתקופת הלימודים.
"להיות באוניברסיטה זה באמת מאתגר, ודורש ממני לתפוס מרחק בחלק מהתקופות", מספר צבי לנגזם (27), סטודנט שנה ג' להנדסת חשמל באוניברסיטת אריאל. "הראש שלי הוא לא לבוא כל כולי לאוניברסיטה, אלא קודם כול להיות מודע לעצמי ולמה שמתאים לי, ולשמור על אוטונומיה משל עצמי. לא לקפוץ למים בצורה טוטאלית ולא להתחבר בצורה אוטומטית. נכון שהדבר משתנה בין אדם לאדם מבחינת האופי והצורך החברתי, אבל תמיד יש אלטרנטיבות. אני שומר על קשר עם חברים טובים מהישיבה, וגם עם השותפים לדירה שהם חבר'ה דוסים. כשאני מגיע ללימודים באוניברסיטה, זה כבר בסימן שאלה אם אמצא שם חבורה או חברים. בשנה הראשונה לא היו לי חברים טובים, זה אומנם הקשה והעיק, אבל היה ברור לי שזהו מחיר שאני משלם עבור שמירה על הזהות שלי. הרבה פעמים אלו אנשים שמראש תחומי העניין והמנטליות שלנו שונים, מה שדורש ממך להשתנות כדי להתאים את עצמך אליהם – ובזה אני לא מעוניין. זה לא הראש שאיתו באתי".
לדברי לנגזם, בוגר הישיבות רמת השרון ומרכז הרב, בזמן ההקלות בקורונה נמצאו הפתרונות. "מאז שחזרנו מהקורונה המצב החברתי הרבה יותר טוב ומצאתי קבוצה של חבר'ה, הרוב המוחלט בנים, שגם מאוד מכבדים. הם יודעים על מה לדבר לידי ועל מה לא, מה שולחים בקבוצה ומה לא. חשוב לציין: אצלנו בתואר הרוב המוחלט בנים, אם הייתי רוצה ללמוד בתואר שרובו בנות הייתי הולך למקום נפרד. ברור להם שאני לא אלך איתם למסיבות, אבל לגבי הופעות הם לא תמיד מבינים שלי זה לא מתאים. אני רוצה לשמור על עולם תרבותי מסוים, וזה גורם לי למשל להגיע פחות לספרייה של האוניברסיטה בקיץ בגלל שהצניעות שם לא קיימת".
מה האלטרנטיבות שאתה מוצא לעצמך מבחינה רוחנית?
"קודם כול אני לא רואה את האוניברסיטה כאקס־טריטוריה של התורה ולא חושב שצריך ללכת למקום אחר כדי לתת קונטרה ואלטרנטיבה, אלא זה עוד שלב בחיים שאני צריך בתוכו לעבוד את ה' וללמוד תורה. יש לימוד שקבעתי לעצמי שאני לומד באופן אישי, זה בעיקר לימוד התורה והקשר לקדושה, לצד הקפדה על תפילות במניין".
באוניברסיטת אריאל יש בית כנסת פעיל עבור הסטודנטים, אבל לפעמים לנגזם מרגיש צורך למצוא אווירה שתאפשר תפילה משמעותית יותר, ולכן מעדיף להגיע לבתי כנסת אחרים בסביבה כדי להתפלל וללמוד. "אני אוהב ללכת לישיבת ההסדר בעיר או לבית הכנסת הקהילתי. התחלתי גם לנסוע לישיבות בעלי ובתפוח לשיעורים קבועים, או להתוועדות של הרב דוד אמיתי, ראש ישיבת תפוח. גם בחגים שבהם אני לא נוסע הביתה, כמו יום העצמאות ויום ירושלים, אני נוסע לישיבה שנמצאת במרחק סביר, מקום שאתה מתחבר אליו".
לנגזם סבור כי יש צורך בהגברת המודעות לנושא. "צריך יותר מודעות מצד הרבנים והישיבות בשני דברים: גם בדיבור על יציאה לחיים – בחוויה האישית שלי יצא שלא קיבלתי את זה מספיק, אולי בגלל שלא חשבו שאני אעזוב כל כך מהר את הישיבה – וגם במתן מענה לסטודנטים שמחפשים את הקשר לבית המדרש בשלב זה של חייהם. אנחנו בחורי ישיבה שאומנם לא נמצאים פיזית בישיבה, אבל זו הזהות שלנו ואנחנו מחפשים קשר לבתי מדרש. בישיבות צריכים להיות מודעים לצורך הזה, גם של בחורים שאינם בוגרי הישיבה ולא היו שם אף פעם".
"פחד הוא לא תוכנית עבודה"
ביום חמישי האחרון התקיים בבנייני האומה כנס 'אתחלתא – תורה שמאירה דור' ביוזמת צעירי רבני 'תורת הארץ הטובה', בהשתתפות בכירי רבני הציונות הדתית ולמעלה מ־2,500 בחורי ישיבות מכל רחבי הארץ. בשולי הכנס נערך מפגש שיח רבנים על חיזוק הזהות התורנית של הבוגרים והבוגרות באקדמיה, בשיתוף עם איגוד בתי המדרש התורניים באקדמיה. למפגש הוזמנו ראשי ישיבות, רבני קמפוסים אקדמיים וראשי בתי מדרש לסטודנטים. עוד קודם לכן התקיים מפגש זום מקדים של בכירי רבני הציונות הדתית החברים בארגון 'תורת הארץ הטובה', וגם שם נידונה הסוגיה.
בתיעוד שהגיע לידי 'בשבע' נשמעת התייחסות נדירה לנושא מפיו של הרב מרדכי שטרנברג, ראש ישיבת הר המור: "כל בחור שהולך לאקדמיה הוא בסדר גמור. הוא לומד מקצוע, אבל לא עזב את הישיבה. עם או בלי ציציות בחוץ – הוא חי את החיים הקודמים של הישיבה ולומד מקצוע לכתחילה. לא נכון שכדי ללמוד להיות רופא אני צריך לקבל את התרבות של האקדמיה או את הפן החברתי, לא באתי להיות חלק מהחברה, לא באתי להיות חלק מהתרבות, הנקודה הזו מאוד חשובה", אמר הרב שטרנברג. "זאת התמודדות שקשה לעשות אותה, התמודדות לא פשוטה. כל תלמיד שלנו, אנחנו אוהבים אותו. התלמיד צריך לדעת: ראש הישיבה אוהב אותי, בא אליי. ורצוי ללוות אותו ושיישאר בחיים התורניים במסגרות השונות. רציתי לחדד את ההבדל העצום בעיניי בין העולם הרוחני של יראת שמיים, תרבות של תורה, ובין מקצוע. לא חסרות דוגמאות לאנשים יראי שמיים שעולמם הרוחני הוא תורה ועולמם המקצועי רופא. נחדד לנו את העניין, ובהתאם לכך נבנה את הדפוסים המעשים".
במקביל, התקיים בכנס 'אתחלתא' מושב מיוחד בנושא הכנה רוחנית לאקדמיה בהשתתפות הרב חיים וולפסון ראש ישיבת ירוחם, הרב חיים ברוך ראש הישיבה הקדם־צבאית בברוכין והרב מתניה ידיד, חבר איגוד בתי המדרש התורניים באקדמיה. "אני חושב שאנחנו צריכים לחנך את התלמיד שלנו להיות בודד, שהתמהיל החברתי לא שואב אותו. אדם שלא מסוגל להיות עם 15 עיניים בגב לא יוכל להיות מפקד", אומר הרב ברוך בשיחה עם 'בשבע'. "מהיום אתה יותר בודד, בדידות של ההולכים בראש ברובד העמוק. לא נשאב לאווירה חברתית, קרי חוסן – אחד שלא נפעל על ידי החברה או מה אומרים ומסתכלים עליו, אלא חי עצמיות". כדי להצליח ביעד, אומר הרב ברוך, חייבים לחיות בתחושת שליחות. "אדם שיש לו מטרה מתוך שליחות ואידיאל הוא פחות מושפע. מי שעסוק בלפלוט לא בולע. אדם שיש לו תנועת נפש של שליחות וחזון, יש לו יעד. מי שמתבלבל, אין לו יעד, כמו מי שבא רק לעשות כסף או בגלל שפה כולם נמצאים. לעומת זאת, יש הרבה שנמצאים באקדמיה כחלק מתפקיד, השליחות שלו היא להמשיך אחר כך למשרד המשפטים או הכלכלה, וכחלק מהמשימה הזו הוא באקדמיה. מתוך המחשבה הזו הוא מתמלא כוחות".
לכל אלו מתווספת נקודה חשובה נוספת: חבורה, שותפים לדרך. "אנחנו נעים בצורה אחרת מאחרים, יש לנו שותפות של 'אנחנו באותה נקודה', ולכך שותפים רוב תלמידי הישיבות. בין אם למדת בגוש או בהר המור, כולם שותפים לדרך, זה פרטים לעומת התרבות החילונית האקדמאית והסטודנטיאלית. כל הישיבות באותה סירה. במקום לעשות חילוקים ולעסוק במפריד, עכשיו צריך לעסוק במשותף. אני אומר זאת לא רק כאדם שמסתכל היום מבחוץ על התלמידים שלו, אלא כמי שלמד בעצמו תואר שני והרגיש את החברה. מי שלא הגיע מבורר – כמה מהר ראיתי שהוא נשאב. לא שמים לב, זה לא בבת אחת, בהתחלה בדיחות, ולאט לאט הקטר לא חם".
הרב ברוך מעיד כי חזר מהורהר מהכנס. "הבנתי שאנחנו רק בהתחלה, ונדרש מאיתנו כרבנים שהתורה שלנו תחיה את האדם שקצת יותר רחוק, הן את האנשים בשיעור א' והן את הבחור בגיל 24, וזה דורש מאיתנו". על דבר אחד הוא לא מוכן לשמוע: פחד מהאקדמיה כאסטרטגיה. "פחד זה לא תוכנית עבודה. אני לא מפחד מהצבא, לא מפחד להשתלב, מי שהפחד אצלו הוא תוכנית עבודה יפסיק – תוך חודש, תוך שנה או שנתיים, אבל בסוף הוא יפסיק, כי הפחד הוא לא דרך התמודדות. צריך שליחות, משימה, חזון".
תחושה של זרות
ההתמודדות עם האתגרים במעבר מהעולם התורני אל האוניברסיטה אינו נחלתם של בני הישיבות בלבד. גם בנות המגזר שהתחנכו במוסדות תורניים מספרות על הקושי. "כשאני מסתובבת באוניברסיטת תל אביב אני לא רואה הרבה דתיים, מרגישים את תחושת השונות", מספרת תמר מאלץ, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "אני מרגישה קצת יותר זרות, יוצאת דופן, ובפרט כשאני רואה יותר חיג'אב מאשר מטפחות. אוניברסיטת תל אביב היא מקום מאוד ליברלי שרוצה להיות ברמה מאוד גבוהה, והרבה פעמים זה לא הולך ביחד עם חיבור לאמונה. האווירה היא מדינת כל אזרחיה, יש פער גדול בין מה שאני מאמינה בו ובין הגל שעליו האוניברסיטה משדרת". תמר מדגימה: "בחנוכה למשל נשלח אימייל חנוכה שמח, קריסמס שמח וגם עוד ברכה לחברה הערבית, והכול באותו גודל. אין לך מושג באותו הרגע אם אתה נמצא בארץ ישראל או במדינה ערבית כלשהי, תחושת הזהות היהודית פחות נוכחת בשטח".
את התואר הראשון בפסיכולוגיה למדה תמר באוניברסיטת בר אילן, ובעיניה יש הבדל ניכר בין המוסדות. "באוניברסיטת תל אביב אומנם יש בית כנסת, אבל אין גוף כמו הכולל בבר אילן שאפשר ללמוד בו תורה. לי היו חסרים שורש וקרקע יציבה לעולם הרוחני, שאותו חשוב לי לגדל בלי קשר לסביבה שבה אני נמצאת. להיות סטודנט דתי בחברה שאין בה הרבה דתיים יכול להוביל לתחושת בדידות קשה, כי בטבע שלנו אנחנו רוצים להיות חלק מהחברה סביבנו. זה יוצר קונפליקט בין הרצון להיות חלק מהחברה ולדבר בשפה האקדמית ובין הרצון לשמור על הזהות הרוחנית כפי שאני תופסת אותה".
ובכל זאת, איך הייתה ההתמודדות הרוחנית בבר אילן?
"בבר אילן יש בניין פיזי שיש בו בית מדרש, בית כנסת, לימוד תורה וקורסים ביהדות, כך שתוך כדי התואר יש לך קשר ללימוד תורה במרחב רוחני. בשבילי זה היה כמו בית קטן בתוך האוניברסיטה שנותן קונטרה ומחזק את עמוד השדרה במקום הרוחני, במפגש עם כל מיני אתגרים שמנוגדים לאמונה ולאווירה הכללית שמחביאה מסרים עקיפים שמחלחלים חזק. יש התמודדות בבר אילן כמו באוניברסיטאות אחרות, אבל יש גם עוגן למי שחשוב לו ובוחר בזה, וזה מאוד משמעותי. בנוסף, למרות שבבר אילן יש הרבה ציבור חילוני, יש גם הרבה ציבור דתי, לראות דוסים ודוסיות זה לא מחזה חריג, בעיניי זה כמו להסתובב בפתח תקווה – לא כולם דתיים, אבל אתה לא מרגיש חריג או מוזר".
למרות שהמענה אינו כמו בבר אילן, מתברר שגם בתל אביב, מי שמחפש יכול למצוא. תמר, למשל, בחרה ללמוד בכפר הסטודנטים של מדרשת יפו. "זה כפר שמיועד רק לבנות, ובשונה מכפרים אחרים שעוסקים רק בגיבוש ובעשייה קהילתית, אצלנו חלק מהפעילות הוקדשה ללימוד תורה ולשיח עמוק ופנימי. מדובר גם במסגרת חברתית וגם במסגרת רוחנית, שלי הייתה משמעותית מאוד, וחסרה לי ביומיום בלימודים".
בראשית השנה התחתנה תמר, וכיום היא נשואה לאברך מבית המדרש הקהילתי בגבעת שמואל, וכך גם המקום הפיזי וגם המקום הרוחני השתנו. "עברתי מהכפר ללימוד שבועי משותף כאן בגבעת שמואל. השילוב של הבית, שהוא הדבר העיקרי, לצד לימוד שנותן את המענה הרוחני, נותן לי מה שאני צריכה במקום הזה. נכון שיש משמעות להתפתחות רוחנית אל מול הקושי של העולם החילוני, אבל בעיניי אלו דברים חשובים בפני עצמם, שהיו חשובים לי גם אם הייתי לומדת במקום דתי ולא מתמודדת עם התנגשות. לפני שהתחלתי את הלימודים האקדמיים למדתי במדרשת בינת בשבות רחל, ומשם לקחתי איתי הלאה את החשיבות של להיות אקטיבית ולייצר לי חיבור קבוע לקודש במהלך השגרה. הרבה מהגישה שהגעתי איתה לאוניברסיטה היא משם".
