נתחיל מהמובן מאליו: לימוד אקדמי הוא חלק בלתי נפרד ממסלול החיים של בחור או בחורה דתיים־לאומיים. ברמה העקרונית אנו מאמינים שעולם הקודש אמור להתגלם בעולם החול, וברמה הפרקטית אין כיום דרך להשתלב ברצינות במעגל החיים המודרני ללא הכשרה אקדמית זו או אחרת.
לאחר הנחות המוצא הללו, שחוסכות לנו את הדיון התאורטי אם ראוי ללמוד באקדמיה או לאו, ננסה לכמת לשלושה סעיפים את האתגרים הרוחניים העומדים בפני בחור או בחורה דתיים בלימודים האקדמיים כיום, מהקל אל הקשה, ופתרונם בצידם:
א. האתגר שהטריד במהלך דורות את העולם הדתי, קרי ההתעמתות עם דעות כפירה, הוא כיום, למרבה האבסורד, האתגר הקל ביותר. העולם האקדמי אומנם מעמיד תפיסת עולם חילונית סדורה מול התפיסה הדתית, אולם ההתעמתות הישירה (!) עימה מצויה בעיקרה בפקולטות למדעי הרוח, הזניחות מבחינת מספר הלומדים. מעבר לזה המבנה הנפשי של אדם שחי בתרבות פוסט־מודרנית מושפע בעיקרו מחוויות רגשיות ולא מפילוסופיה מופשטת; לכן הסטודנט הממוצע מוטרד פחות מהרעיונות הללו. בין כך ובין כך, מי שמוצא את עצמו בחזית המאבק האידאולוגי ראוי שימצא לעצמו ליווי תורני, והוא מצוי כיום בשפע הן בקישור לבתי מדרש והן באמצעות חומר נגיש ספרותי או אינטרנטי.
ב. לחץ הלימודים באקדמיה נוסף על מימון שכר הלימוד דורשים זמן ומשאבים נפשיים, ואלו דוחקים לעיתים את המחויבות הדתיות. זו אומנם בעיה, אולם היא אינה בלתי פתירה. רוב המסגרות האקדמיות לוחצות מעט אולם לא באופן שאינו מאפשר זמן מינימלי להתפתחות רוחנית. סטודנטים שמוצאים זמן לבילויים חברתיים יכולים למצוא זמן גם ללימוד דף יומי (שלא לומר לתפילה מסודרת;) זה יותר עניין של תשומת לב מבעיה אובייקטיבית.
ג. הסיבה בה"א הידיעה לשחיקה רוחנית בשנות הלימוד באקדמיה היא השהות האינטנסיבית בהווי של חברה חילונית. להשפעה החברתית של הווי חיי הקמפוס על נפש הסטודנט הדתי יש כמובן היבטים רבים, והחיכוך היומיומי עם בני המין השני הוא אולי הרגיש שבהם. איש אינו 'חוזר בשאלה' משום שלא הצליח להתמודד אינטלקטואלית עם ההרצאה בפילוסופיה, אולם רבים מוצאים עצמם לאחר כמה חודשים באקדמיה מפגינים יחס קריר לקדושה בגלל הבחור או הבחורה היושבים לידם בהרצאות, בדשא ובמזנון. הווי הקמפוס האקדמי מתאפיין בהווי של חברה צעירה חילונית ללא מחויבויות. בחורים ובחורות, רובם בשנות העשרים של חייהם, בשלב של גיבוש זהות וללא מסגרת משפחתית מחייבת, בלבוש שאינו תמיד תואם את גדרי הצניעות, חשים שאפשר לנסות הכול – החל ממה שמעשנים וכלה באופן שבו מבלים בנים עם בנות. נוסיף על כל זאת שהות בחברה אקדמית פרוגרסיבית המטיפה לתכנים של ליברליות, חוסר מחויבות והטלת ספק כרוני: כל אלו יחד יוצרים מכבש לחצים אדיר על הנפש.
ובכן, מה עושים?
א . נסו לבחור מסגרת אקדמית המאפשרת שילוב עם בית מדרש לסטודנטים. לבנים יש מסגרות מסודרות יותר; לבנות יש כיום ב"ה מוסדות רבים שפועלת בהם מדרשה שבועית וכדומה. אין לכם זמן או אפשרות? נסו לפחות להיות קשורים לבית מדרש בקרבת הקמפוס (אגב, יש היום ישיבות ומדרשות המאפשרות מגורים בתנאי פנימייה. מומלץ מאוד. זה גם יחסוך לכם אכילה יומיומית של פירה ממנה חמה.)
ב. בנו לעצמכם קוד התנהגות בקמפוס: להקדים להרצאות (לפחות בחודשי הקיץ) ולשבת בשורה הראשונה; ללמוד בקבוצות לימוד נפרדות; לא להסתובב במעונות שלא לצורך (בכלל, עדיף מאוד למצוא מקום מגורים אחר) וכדומה.
ג. הדבר החשוב ביותר: הצטרפו למסגרת חברתית דתית (או צרו מסגרת כזו) שתהיה מעגל חיי החברה המרכזית שלכם בקמפוס. קבוצה כזו תעניק לכם הרגשת שייכות שהיא חיונית הרבה יותר מלימוד תכנים
שכליים. המפגש של המסגרת החברתית יכול להיות סביב שיעורים, בילוי משותף, טיולים, סעודות שבת, מסיבות ראש חודש, וכן, גם סביב מפגשי בנים־בנות לצורך הקמת בית. כדאי מאוד שדמות תורנית משמעותית תהיה קשורה לקבוצה זו, בעיקר בליווי וביחס אישי.
ד. מעבר לכל אלו, כמובן העצות הרגילות: קביעת עיתים לתורה, הקפדה על תפילה במניין (זהירות. לא להזניח!), שינון הלכות לשון הרע, שמירת העיניים, דיני ייחוד, קשר לתלמידי חכמים וכן הלאה. אין
קיצורי דרך.
לסיכום, שנות הלימוד באקדמיה הן שנים מכריעות בעיצוב האישיות. אלו גם השנים שבהן פעמים רבות
מתקבלות ההחלטות הגדולות של החיים: בחירת בן זוג, מקום עבודה ומקום מגורים לשנים הבאות. אסור לתת
לשנים הללו לעבור ללא קשר לתורה ולקדושה. ההכנה לחיים בקמפוס צריכה להיות חשובה לא פחות מההכנה
לשירות הצבאי. הקדישו לזה זמן וחשיבה, ובעז"ה השנים הללו יהיו לברכה ולהצלחה.
